בין התפתחות רוחנית להתמקדות - שיתוף אישי

"אמרי למיינד שלך: אתה יכול להיות מדוכא ככל שתרצה. אני רק אתבונן בך, אני לא הולכת להצטרף אליך". – מוג'י. 

בתור הנערה שהייתי, מפגש עם מורה רוחני אמיתי היה עבורי מרגש ומלהיב. הוא הצית בי את התקוות הכמוסות ששכנו בי: למצוא לי את הנתיב המהיר החוצה, ולחמוק מהתסבוכת הבלתי-נסבלת שחשתי שהיא אני. לכן, כשהגעתי ללימוד ה'אדוויטה-ודנטה', או: 'תורת האי-שניות' (Non-Duality), הפיתוי היה כמעט מושלם.

איש חביב ושמנמן, עטוי בגדי פשתן לבנים, עטור רעמת ראסטות מפוארת ועדוי שרשראות-תפילה מחרוזים, היה הגורו, ובהליכה אחריו הובטח לי להשתחרר באופן ישיר ומיידי מהמיינד שלי, או מהאגו, שסומן כמקור כל הסבל שבעולמי.

ואני, מתוסבכת וסובלת, התמלאתי השראה עצומה – אם רק אוכל כפי שהורה לי הגורו, למקד את מלוא תשומת לבי בתחושה של ההוויה הריקה, ה 'I Am', מבלי להיסחף אחר תעתועי מחשבותיי – או אז אהיה חופשיה, ואחיה את חיי בנירוונה בלתי מופרת. המוטיבציה הייתה מלאה, ואני התמסרתי כולי.

את ימיי מילאתי אז בשגרת תרגול מדיטטיבי, את תשומת לבי אימנתי בלעקוב משחר עד ליל אחר תנודות תודעתי; והפרעות פוטנציאליות, כמו שגרת יום עמוסה מידי או קשרים חברתיים קרובים, סומנו כסכנות להיזהר מפניהן או אף להימנע.

אלא שזה לא החזיק מעמד ימים רבים. עד מהרה זה הכה בי: מתחת לשכבת ההימנעות הדקיקה, רחשו והתעצמו בתוכי כוחות תת-מודעים, ארכיטיפים, מפלצות-ים. טראומות לא מטופלות, קונפליקטים שעוד לא ראו אור יום, החלו לתבוע את מקומם ולדרוש את תשומת לבי היקרה – הרי רק באמצעותה יוכלו להתפייס בשלום, לנוח במשכנם, ולאפשר להתפתחות אמיתית לקרות.

המעקף הרוחני לא צלח. אני זוכרת את ההכרה נוחתת עליי במלוא כובד משקלה: לא אוכל 'פשוט למקד את תשומת לבי בתחושת ההוויה' ולהישאר בלתי-נגועה, מאושרת לנצח. תכני התודעה שלי ביקשו שאפגוש בהם, שאראה אותם לא כאויב או כמפלצת – אלא בעין חומלת, בלב רחב ואוהד.

זה היה הרגע בו הפניתי את גבי אל הגורו ואל המלצותיו. זה לא היה קל – בדמיוני ניהלתי מולו מונולוגים סוערים, מצדיקה ומסבירה לבת-דמותו שבתוכי מדוע תורתו מתאימה לאחדים אך לא לכולם, ושכל עוד חיים בתודעתי קונפליקטים, הדרך היחידה החוצה היא פנימה ודרכם.

אבל זה היה גם הרגע שסלל את דרכי אל ההתמקדות. הגישה שמזמינה למפגש כנה ואמיץ, סקרן ואוהד עם התחושות המורגשות של עולמנו הפנימי. בגישה הזו מצאתי בת-ברית אמיתית, שאפשרה ומאפשרת לי עד היום לצעוד בדרך הארוכה אך הקצרה, הארוכה אך האמיתית. דרך ההתמקדות אני לא רק צוללת אל תוכי ורואה את מפלצות-הים שחיות בי מתוך שוויון נפש בלתי מזדהה; דרכה אני גם פוגשת בהן מתוך מרחב של סקרנות ודיאלוג, מאפשרת להן לפרוק את זעמן ולשוב למידותיהן האמיתיות, לגלות לי את כמיהותיהן הכמוסות, לעבור מטמורפוזה ולהשתנות.

ההתמקדות עבורי שזורה בתוך התפתחותי הרוחנית. זו האמיתית, נטולת המעקפים. משהו בי יודע שבבוא היום, היא זו שגם תוכל לקחת אותי עמוק יותר ויותר את כל הדרך פנימה, ומשם גם החוצה. היא דרכי להכיר את עצמי ולהשכין שלום בארמונותיי, כדי שאוכל לחיות את חיי בהתמסרות, כנות, מודעות ואמת – ולפיכך גם חופש וחירות.